<h1>סמ"ק מצוריך סימן רע"ג</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ואם הנכסים מועטין מוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרוא) והשאר לבניםב) ואם אין שם שאר הבנים יחזרו על הפתחים ואם יש אלמנה עמהם והנכסים מועטין האלמנה תזון והבנים יחזרו על הפתחים במה דברים אמורים כשיש שם קרקעות אבל במטלטלין כולם יזונוג). א)0שנינו בפרק מי שמת (ב"ב דף קל"ט) מי שמת והניח בנים ובנות ירשו הבנים כל הנכסים והם זנין אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו בד"א כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנות והבנים כאחד עד שיבגרו הבנות אע"פ שנמעטו אחרי כן הן הנקראין נכסים מרובין וכו', ס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0לפיכך מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום או אדרוגנוס בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשין ודוחין הטומטום אצל הבנות וניזון כמותן ובזמן שהנכסים מועטין הבנות דוחות את הטומטום אצל הבנים ואומרות לו אתה זכר ואין לך עמנו מזונות, לס"ג (שם סי' צ"ו). ג)0הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות במטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונין כאחד מן הנכסים האילו המועטים שלא תקנו להם המטלטלין אלא שיהיו כבנים וכזה הורו הגאונים, לס"ג.
<h2>דף מז:</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
<h2>דף מח.</h2>
בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ז) מי שהלך למדינת הים ובאת אשתו לבית דין לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה מזונות חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה ואין מחשיבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצאה שעשתה הרי אילו שלו וכן אם לא עמדה בבית דין אם מכרה לעצמה לצורך מזונותיה מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה כחנין שאומר כן (שם דף ק"ה) עד שיבא בעלה שיאמר פסקתי לה מזונותיה שאומר שם שהוא נאמן ומפרש ר"י (שם דף ק"ז ד"ה ואם) שנאמן להשביעה פי' להצריכה שבועה אבל לא להוציא מיד הקונה שאם לא כן לא תמצא מי שילוה להא) ואז מגלגלין עליה שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה בלבד וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות אבל יתר על שש לאב). א)0וכן אם באתה לגבות כתובה לאחר מיתתו, עכ"ל. ב)0פי' אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמיד וכן אומר שם בכתובות (דף מ"ח) שמי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו בני ו' או פחות ומפרנסין אותן, ל' ס"ג (לאוין סי' פ"א).
<h2>דף מט:</h2>
בפרק אף על פי (כתובות דף ס"ה) דרש ר' שילא (לפנינו איתא עולא) כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומכאן ואילך תקנת חכמים הוא לאכילן עד שיגדילו כדאיתא פרק נערה (שם מ"ט) ואם לא רצה גוערין אותו ומבזין אותו בדברים ברבים ואומרין לו עורבין בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כך אומרין בצבורא במה דברים אמורים באיש שאינו אמיד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה זו אבל אם היה אמיד שראוי ליתן צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין אותן עד שיגדלו.
וכופין האב ליתן מזונות לבן אצל אמו עד שש שניםא) מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו הקהל זנין אותוב). ובכלל לאו זה כתוב כסות ועונה. א)0ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, לס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0הגרושה אין לה מזונות ואע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן הוא לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהן אבל מעוברת אין לה כלום והבת אין מפרישין מאצל אמה לעולם אם רצתה האם כדמסיק בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב) ואפילו לאחר שש כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהיו הבנים (אצלו) אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת (אותה) [אותם] לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב (והיא מטפלת) [והם מטפלין] בהם, עכ"ל ס"ג (שם). מי שפסק עם חבירו לזונו ב' שנים או ג' ובתוך הזמן אירע לו דבר שנצטרך לילך למקום אחר כשיחזור חייב הזן אותו לשלם לו דמי מזונות ואם פסק עמו במעות ינכה לו כפי מעותיו אבל אם אינו יודע לומר סברא חשובה מפני מה הלך חוץ לא יתן לו אלא לפי ברכ' הבית אבל לא דמי מזונות לאדם אחד לבדו דעולה יותר הרבה, עכ"ל תו'.
מסקינן בפרק נערה (כתובות דף מ"ט) מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת בנכסין מועטין (דאורייתא) וכן אם נשאת הבת אינה נוטלת עשור נכסים מפני מזונות האלמנה. בסוף פרק נערה שנתפתתה (שם דף נ"ד) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל דאמרי אלמנה ניזונת כל ימי מגר אלמנותה ואין יכולין לסלקה בכתובתה ופסק רבינו חננאל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ומקום שאין מנהג הלכה כשמואל בדיני' (שם בתוספות ד"ה ושמואל). ובירושלמי גרסינן (כתובות פרק אלמנה ניזונת ה"ב) רב יהודה בשם שמואל אמר מוחלת כתובה ליתומים ניזונת משלהם.
<h2>דף נ:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון להנשא בו הבת ושמין (בזה באב) [דעת האב] להגבות במטלטליןא) ועוד תקנו לגבות במטלטלין הכתובה ותנאי כתובה וגם פרנסהב) וכן שמעתי דין כתובות בנין דיכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנוג). א)0וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין בדעתו כמה היה בלבו ליתן לפרנסה ונותנין לה והלכותיה מפורשין בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) ופירש רבינו חננאל (עיין שם דף נ' תוס' ד"ה ומאי) מה שאומרין שמין באב לגרע [כחה] ליתן לה פחות מעישור [נכסיו אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור] נכסים שחושבין אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו מרעין ומיודעין ומשאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו בית דין דעתו אומדין ונותנין לה עשור נכסים לפרנסה, הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עשור נכסים [ושלאחריה עישור] ממה ששיירה ראשונה ושל אחריה ממה ששיירה שנייה ואם באו כולם להנשא כאחת אחר שנטלו זו אחר זו העשור ממה ששיירו שלפניהם חוזרות וחולקות כל העשורים בשוה, עשור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת גאונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי רבי' (שמעון) [שמשון] נגבית אף מן המטלטלין ויש לה לגבות עשור זה משכירות קרקע אף לפר"ח ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם (דף ס"ט) הבת בעשור הוה כבעל חוב של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזבורית, והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי החובות מן הלקוחות, מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א). ולבת קטנה יש להם ליתן עישור נכסים דווקא מן הקרקעות ולא מן המטלטלין כיצד כגון שהניח להם אביהם ק' זקוקין קרקעות אפילו יש לו שוה אלף זקוקין במטלטלין לא יתנו אלא עשרה זקוקין שהן עשור נכסים של קרקעות דפרנסה אינו כתנאי כתובה — הגה"ה, ומיהו כיון דפרנסה שמין באב לדעת האב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבתו גם ממטלטלין אם כן יש לה עשור נכסים מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלין ואע"ג דאמר [ס"ט ע"ב] הילכתא ממקרקעי הן לכתובה הן למזונית הן לפרנסה היינו דווקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין במקרקעי בין במטלטלין ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין דעת האב לפחות פוחתין עכ"ה. וצריך לכתוב השטר אני פלוני מקנה מעכשיו לבנותי שיש להם חלק בקרקע פלוני או בספר פלוני לאחר מיתה ומכל נכסי כחלק אחד שיהיה לאחד מן הזכרים בשעת מיתה שאם לא היה כתוב כך לא היו נוטלות נכסים שיש להם בשעת מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח) האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] הבאים לאחר כך ובנכסים של עכשיו [וגם] היו זכרים יכולין לומר אבינו הרויח הממון מיום המתנה עד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך אם לא היה כתוב בשטר בנכסים שיהיה לו בשעת מיתה אינו מועיל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לשון התשבץ (דיני ממונות סי' תק"א). ב)0כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, לס"ג. (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ג)0כתב רבינו שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים ה"ה [כתובת] בנין דכרין שהרי מק' שם (כתובות דף נ"ב) ותגבה מן המטלטלין בזמן הזה ומתרץ ככתובתה שויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין כי גם בזמן הזה היה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין, ורבינו תם היה אומר כי אין אנו צריכין לתקנת הגאונים לעניין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתבינן אגב שלא לגבות מן הלקוחות ודווקא ללוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי [כ]בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה אבל מקבל במתנות בריא אינו מפקיע לדברי ר"י בר רבי' ברו', לס"ג (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ומביא ראיה מפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובה כיצד יצחק שלקח עבד מן השוק ושפחה ולהם בן ושחרר השפחה ונשאה וחזר וכתב כל נכסיו לבנ' וקא' עבדא כמטלטלי דמי והא מני ר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אלמ' דהמתנה שעשה לבנה אחר הכתובה לא מצי עקרא שעבוד כתובה אע"ג דעבדא כמטלטלין וליכא למימר דההיא מיירי במתנת ש"מ דההיא ודאי לא מפקעת כדאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן אל[מ]א דבמתנת ש"מ גביא כתובה הא ליכא למימר דלא מיירי במתנת ש"מ דהתם הא קיימא לן דאם עמד חוזר ואם מת כי האי גוונא לא מיירי הברייתא מדמוקמי לה אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה דר' מאיר לא פליג אלא מחיים כגון לגבי יבם דיבם במקום בעל קאי והוי כמחיים דבעל שהרי אינה מ[נ]ותקת מאישות המת אלא על ידי חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי לא חשיבי כמטלטלין דיתמי ורבנן פליגי וסברי דלא משתעבדי מטלטלי אליבייהו לכתובה ולפי שהיה קשה לו לומר שתהא סבר' דרבנן ור' מאיר תמוהה שר' מאיר מחשב' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטין דיתמי ולרבנן גריעי משאר שעבוד דאפילו מיניה לא גביא לכן פירש כן ונראין דבריו דאי חשבינן יבם לגבי כתובה (ביתמי) [כיתמי] מנין לו לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלין לכתובה אפילו מחיים בפרק האומר (קידושין דף ס"ה) לעניין גביית כתובה מן החבילה ובנדרים (דף ס"ה) פרק ר' אליעזר גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (כתובות פ"ו) דאמר לאיתתא מסלקינן בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' נ"ז) דאפילו לרבי מאיר דלאחר מיתה לא גביא כתובה ממטלטלין הילכך צריך לאוקומי ההיא דיש מוכר אביו במתנת בריא וכתובת אשה לר' מאיר כבעל חוב, ונמצא בשם רבי' חיים כהן דשום מתנה אינה מפקעת רק מכר או שעבוד דהשתא היכא דליכא פסידא למלוה כגון גבי אין נפרעין מנכסים משעבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית, בעי רב אחדבוי בגיטין בפרק הניזקין (דף נ') במתנה האיך אי כמוכר דמי או לא ולא איפשטא כ"ש הכא דלא נשויה כמכר והא דדייק ביש נוחלין (ב"ב קל"ג) השתא בירושה דאורייתא כו' מתנה דרבנן מבעיא מירושה לירושה דייק דמתנת ש"מ כירושה שוייה וכל שכן דירושה דרבנן לא מפקיע ומינה לא תידוק מידי למתנה דאורייתא דלעולם אימא לך דאינה מפקעת דמתנה קילא מירושה כדמוכח פרק נושאין (יבמות דף צ"ט), עכ"ל התשובה חוזרני ללשון סמ"ג ולדברי ר"י ב"ר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין דף מ"ח) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין ומקבל מתנה בכלל משועבדין הוא הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא. ולעיל בדיני כתובה מפורש פסק זה באורך.
<h2>דף נא.</h2>
ואלמנה שחלתה וצריכה רפואה שאין לה קצבה הרי זו כמזונות ויורשים חייבים בה ושיש לה קצבה מתרפאת מכתובתהא). וכן הבנות ניזונות בתקנת חכמים עד דתבגרן או עד דתנסבן לגוברין פי' אירוסין. א)0האשה שחלתה חייב לרפאותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ומפסיד ממון הרבה לרפאותה ואמר לה הנה כתובתיך [מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך] או הריני מגרשך ונותן כתוב' והולך שומעין לו ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ, נשבית חייב לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפילו היה בעיר אחרת מטפל בה ומחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה, אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות היו דמיה יתר על כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובת' ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה במה דברים אמורים בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה [את] עצמה, מי שנשבית אשתו והוא [הלך] למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה, עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ד הי"ז—כ').
<h2>דף נב:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון להנשא בו הבת ושמין (בזה באב) [דעת האב] להגבות במטלטליןא) ועוד תקנו לגבות במטלטלין הכתובה ותנאי כתובה וגם פרנסהב) וכן שמעתי דין כתובות בנין דיכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנוג). א)0וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין בדעתו כמה היה בלבו ליתן לפרנסה ונותנין לה והלכותיה מפורשין בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) ופירש רבינו חננאל (עיין שם דף נ' תוס' ד"ה ומאי) מה שאומרין שמין באב לגרע [כחה] ליתן לה פחות מעישור [נכסיו אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור] נכסים שחושבין אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו מרעין ומיודעין ומשאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו בית דין דעתו אומדין ונותנין לה עשור נכסים לפרנסה, הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עשור נכסים [ושלאחריה עישור] ממה ששיירה ראשונה ושל אחריה ממה ששיירה שנייה ואם באו כולם להנשא כאחת אחר שנטלו זו אחר זו העשור ממה ששיירו שלפניהם חוזרות וחולקות כל העשורים בשוה, עשור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת גאונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי רבי' (שמעון) [שמשון] נגבית אף מן המטלטלין ויש לה לגבות עשור זה משכירות קרקע אף לפר"ח ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם (דף ס"ט) הבת בעשור הוה כבעל חוב של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזבורית, והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי החובות מן הלקוחות, מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א). ולבת קטנה יש להם ליתן עישור נכסים דווקא מן הקרקעות ולא מן המטלטלין כיצד כגון שהניח להם אביהם ק' זקוקין קרקעות אפילו יש לו שוה אלף זקוקין במטלטלין לא יתנו אלא עשרה זקוקין שהן עשור נכסים של קרקעות דפרנסה אינו כתנאי כתובה — הגה"ה, ומיהו כיון דפרנסה שמין באב לדעת האב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבתו גם ממטלטלין אם כן יש לה עשור נכסים מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלין ואע"ג דאמר [ס"ט ע"ב] הילכתא ממקרקעי הן לכתובה הן למזונית הן לפרנסה היינו דווקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין במקרקעי בין במטלטלין ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין דעת האב לפחות פוחתין עכ"ה. וצריך לכתוב השטר אני פלוני מקנה מעכשיו לבנותי שיש להם חלק בקרקע פלוני או בספר פלוני לאחר מיתה ומכל נכסי כחלק אחד שיהיה לאחד מן הזכרים בשעת מיתה שאם לא היה כתוב כך לא היו נוטלות נכסים שיש להם בשעת מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח) האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] הבאים לאחר כך ובנכסים של עכשיו [וגם] היו זכרים יכולין לומר אבינו הרויח הממון מיום המתנה עד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך אם לא היה כתוב בשטר בנכסים שיהיה לו בשעת מיתה אינו מועיל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לשון התשבץ (דיני ממונות סי' תק"א). ב)0כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, לס"ג. (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ג)0כתב רבינו שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים ה"ה [כתובת] בנין דכרין שהרי מק' שם (כתובות דף נ"ב) ותגבה מן המטלטלין בזמן הזה ומתרץ ככתובתה שויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין כי גם בזמן הזה היה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין, ורבינו תם היה אומר כי אין אנו צריכין לתקנת הגאונים לעניין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתבינן אגב שלא לגבות מן הלקוחות ודווקא ללוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי [כ]בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה אבל מקבל במתנות בריא אינו מפקיע לדברי ר"י בר רבי' ברו', לס"ג (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ומביא ראיה מפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובה כיצד יצחק שלקח עבד מן השוק ושפחה ולהם בן ושחרר השפחה ונשאה וחזר וכתב כל נכסיו לבנ' וקא' עבדא כמטלטלי דמי והא מני ר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אלמ' דהמתנה שעשה לבנה אחר הכתובה לא מצי עקרא שעבוד כתובה אע"ג דעבדא כמטלטלין וליכא למימר דההיא מיירי במתנת ש"מ דההיא ודאי לא מפקעת כדאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן אל[מ]א דבמתנת ש"מ גביא כתובה הא ליכא למימר דלא מיירי במתנת ש"מ דהתם הא קיימא לן דאם עמד חוזר ואם מת כי האי גוונא לא מיירי הברייתא מדמוקמי לה אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה דר' מאיר לא פליג אלא מחיים כגון לגבי יבם דיבם במקום בעל קאי והוי כמחיים דבעל שהרי אינה מ[נ]ותקת מאישות המת אלא על ידי חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי לא חשיבי כמטלטלין דיתמי ורבנן פליגי וסברי דלא משתעבדי מטלטלי אליבייהו לכתובה ולפי שהיה קשה לו לומר שתהא סבר' דרבנן ור' מאיר תמוהה שר' מאיר מחשב' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטין דיתמי ולרבנן גריעי משאר שעבוד דאפילו מיניה לא גביא לכן פירש כן ונראין דבריו דאי חשבינן יבם לגבי כתובה (ביתמי) [כיתמי] מנין לו לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלין לכתובה אפילו מחיים בפרק האומר (קידושין דף ס"ה) לעניין גביית כתובה מן החבילה ובנדרים (דף ס"ה) פרק ר' אליעזר גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (כתובות פ"ו) דאמר לאיתתא מסלקינן בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' נ"ז) דאפילו לרבי מאיר דלאחר מיתה לא גביא כתובה ממטלטלין הילכך צריך לאוקומי ההיא דיש מוכר אביו במתנת בריא וכתובת אשה לר' מאיר כבעל חוב, ונמצא בשם רבי' חיים כהן דשום מתנה אינה מפקעת רק מכר או שעבוד דהשתא היכא דליכא פסידא למלוה כגון גבי אין נפרעין מנכסים משעבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית, בעי רב אחדבוי בגיטין בפרק הניזקין (דף נ') במתנה האיך אי כמוכר דמי או לא ולא איפשטא כ"ש הכא דלא נשויה כמכר והא דדייק ביש נוחלין (ב"ב קל"ג) השתא בירושה דאורייתא כו' מתנה דרבנן מבעיא מירושה לירושה דייק דמתנת ש"מ כירושה שוייה וכל שכן דירושה דרבנן לא מפקיע ומינה לא תידוק מידי למתנה דאורייתא דלעולם אימא לך דאינה מפקעת דמתנה קילא מירושה כדמוכח פרק נושאין (יבמות דף צ"ט), עכ"ל התשובה חוזרני ללשון סמ"ג ולדברי ר"י ב"ר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין דף מ"ח) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין ומקבל מתנה בכלל משועבדין הוא הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא. ולעיל בדיני כתובה מפורש פסק זה באורך.
<h2>דף נג:</h2>
פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד, ואין הבנות נשבעות. המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת אירוסין כדמסיק בפרק נערה (שם דף נ"ג) שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה ואינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים. עוד שם נישאת הבת ומאנה או נתגרשה או נתארמלה אפילו היא שומרת [יבם] הואיל וחזרה לבית אביה ועוד לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס.
<h2>דף נד.</h2>
וכשם שניזונת בחייו כך ניזונת לאחר מיתתו עד שתתבע כל כתובתה בבית דיןא) או עד שתתפייס לינשאב). א)0אבל אם שמרה קצת מכתובה אפילו מן התוספות לא אבדה מזונותיה ורב עביד עובד' כרבי מאיר דאמר כך, לשון תו'. ב)0בשם ר"י מקורביל דאלמנה שלא תבעה ולא נשבעה על כתובת' בן שלה יכול ליקח מה שיש לה בלא רשותה כל זמן שלא נשבעה, ל' תו'. וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי והוא שתאמר פה (תגר) [תגבה] (תקנה) חובך אין לה מזונות מן היורשין אבל אם (מסיק) מכרה מקצתה יש לה מזונות. עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א).
מסקינן בפרק נערה (כתובות דף מ"ט) מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת בנכסין מועטין (דאורייתא) וכן אם נשאת הבת אינה נוטלת עשור נכסים מפני מזונות האלמנה. בסוף פרק נערה שנתפתתה (שם דף נ"ד) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל דאמרי אלמנה ניזונת כל ימי מגר אלמנותה ואין יכולין לסלקה בכתובתה ופסק רבינו חננאל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ומקום שאין מנהג הלכה כשמואל בדיני' (שם בתוספות ד"ה ושמואל). ובירושלמי גרסינן (כתובות פרק אלמנה ניזונת ה"ב) רב יהודה בשם שמואל אמר מוחלת כתובה ליתומים ניזונת משלהם.
<h2>דף נט:</h2>
מציאות האשה מעשה ידיה לבעלה ועיקרי מלאכות מפרש בפרק אע"פ (שם דף נ"ט) ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה מקום שאורגין אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר ופשתים טווה, (שם) לס"ג.
ומקום שאין רגילות מנשים לעשות מלאכות כבדות אין כופין אבל אפילו עשירה שבישראל כופין אותה לעשות בצמרא) שהבטלה מביאה לידי שעמום וזימה וכן מצעת לבעלה סדינין על מיטתו ומוזגת לו הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו שהם דברים של יחודב). א)0פי' לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר (שמות ל"ה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעלה היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רובי הממון ממעטת המלאכה. המדיר אשתו שלא לעשות מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום וזימה, עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אילו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו, ומלאכות אילו עושה אותן היא בפני עצמה ואפילו היה להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אילו אלא אשתו. יש מלאכות אחרות שאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים אופה הפת בתנור ומבשלת התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו ומטחנת, כיצד יושבת בריחים ומשמרת הקמח ואם דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת, בד"א בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או שיש להן נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו הכניסה לו שתים או נכסים הראוין לקנות מהם שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אבל נותנת אותו לשפחה להניק. אמ' בירושלמי (כתובות פרק אע"פ ה"ו) האשה כל זמן שילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה האחד ושוכר הבעל מניקה לשני.
ואשה מניקה אם רצתה להניק בן אחר עם בנה בעלה מעכבא) וכן הדין במניקה בשכר. והאשה שנדרה שלא להניק בנה כופה ומניקתו עד כ"ד חדשב) והאשה שנתגרשה אין כופין אותה להניקג) ואם הבן מכירהד) נותן לה שכרה ומניקתו בעל כרחה מפני הסכנה. א)0ואינו מניחה אלא להניק בנה בלבד, לס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0אחד הזכר ואחד הנקבה, לס"ג (שם). ג)0אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו ומטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה, לס"ג (שם). ד)0אפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו עד כ"ד חדש, לס"ג (שם).
<h2>דף סג.</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
<h2>דף סד:</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
<h2>דף סה:</h2>
בפרק אף על פי (כתובות דף ס"ה) דרש ר' שילא (לפנינו איתא עולא) כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומכאן ואילך תקנת חכמים הוא לאכילן עד שיגדילו כדאיתא פרק נערה (שם מ"ט) ואם לא רצה גוערין אותו ומבזין אותו בדברים ברבים ואומרין לו עורבין בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כך אומרין בצבורא במה דברים אמורים באיש שאינו אמיד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה זו אבל אם היה אמיד שראוי ליתן צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו וזנין אותן עד שיגדלו.
וכופין האב ליתן מזונות לבן אצל אמו עד שש שניםא) מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו הקהל זנין אותוב). ובכלל לאו זה כתוב כסות ועונה. א)0ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, לס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0הגרושה אין לה מזונות ואע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן הוא לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהן אבל מעוברת אין לה כלום והבת אין מפרישין מאצל אמה לעולם אם רצתה האם כדמסיק בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב) ואפילו לאחר שש כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהיו הבנים (אצלו) אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת (אותה) [אותם] לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב (והיא מטפלת) [והם מטפלין] בהם, עכ"ל ס"ג (שם). מי שפסק עם חבירו לזונו ב' שנים או ג' ובתוך הזמן אירע לו דבר שנצטרך לילך למקום אחר כשיחזור חייב הזן אותו לשלם לו דמי מזונות ואם פסק עמו במעות ינכה לו כפי מעותיו אבל אם אינו יודע לומר סברא חשובה מפני מה הלך חוץ לא יתן לו אלא לפי ברכ' הבית אבל לא דמי מזונות לאדם אחד לבדו דעולה יותר הרבה, עכ"ל תו'.
מציאות האשה מעשה ידיה לבעלה ועיקרי מלאכות מפרש בפרק אע"פ (שם דף נ"ט) ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה מקום שאורגין אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר ופשתים טווה, (שם) לס"ג.
<h2>דף סו.</h2>
ומקום שאין רגילות מנשים לעשות מלאכות כבדות אין כופין אבל אפילו עשירה שבישראל כופין אותה לעשות בצמרא) שהבטלה מביאה לידי שעמום וזימה וכן מצעת לבעלה סדינין על מיטתו ומוזגת לו הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו שהם דברים של יחודב). א)0פי' לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר (שמות ל"ה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעלה היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רובי הממון ממעטת המלאכה. המדיר אשתו שלא לעשות מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום וזימה, עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אילו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו, ומלאכות אילו עושה אותן היא בפני עצמה ואפילו היה להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אילו אלא אשתו. יש מלאכות אחרות שאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים אופה הפת בתנור ומבשלת התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו ומטחנת, כיצד יושבת בריחים ומשמרת הקמח ואם דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת, בד"א בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או שיש להן נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו הכניסה לו שתים או נכסים הראוין לקנות מהם שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אבל נותנת אותו לשפחה להניק. אמ' בירושלמי (כתובות פרק אע"פ ה"ו) האשה כל זמן שילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה האחד ושוכר הבעל מניקה לשני.
<h2>דף סח.</h2>
פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד, ואין הבנות נשבעות. המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת אירוסין כדמסיק בפרק נערה (שם דף נ"ג) שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה ואינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים. עוד שם נישאת הבת ומאנה או נתגרשה או נתארמלה אפילו היא שומרת [יבם] הואיל וחזרה לבית אביה ועוד לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס.
<h2>דף סט:</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון להנשא בו הבת ושמין (בזה באב) [דעת האב] להגבות במטלטליןא) ועוד תקנו לגבות במטלטלין הכתובה ותנאי כתובה וגם פרנסהב) וכן שמעתי דין כתובות בנין דיכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנוג). א)0וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין בדעתו כמה היה בלבו ליתן לפרנסה ונותנין לה והלכותיה מפורשין בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) ופירש רבינו חננאל (עיין שם דף נ' תוס' ד"ה ומאי) מה שאומרין שמין באב לגרע [כחה] ליתן לה פחות מעישור [נכסיו אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור] נכסים שחושבין אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו מרעין ומיודעין ומשאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו בית דין דעתו אומדין ונותנין לה עשור נכסים לפרנסה, הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עשור נכסים [ושלאחריה עישור] ממה ששיירה ראשונה ושל אחריה ממה ששיירה שנייה ואם באו כולם להנשא כאחת אחר שנטלו זו אחר זו העשור ממה ששיירו שלפניהם חוזרות וחולקות כל העשורים בשוה, עשור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת גאונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי רבי' (שמעון) [שמשון] נגבית אף מן המטלטלין ויש לה לגבות עשור זה משכירות קרקע אף לפר"ח ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם (דף ס"ט) הבת בעשור הוה כבעל חוב של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזבורית, והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי החובות מן הלקוחות, מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א). ולבת קטנה יש להם ליתן עישור נכסים דווקא מן הקרקעות ולא מן המטלטלין כיצד כגון שהניח להם אביהם ק' זקוקין קרקעות אפילו יש לו שוה אלף זקוקין במטלטלין לא יתנו אלא עשרה זקוקין שהן עשור נכסים של קרקעות דפרנסה אינו כתנאי כתובה — הגה"ה, ומיהו כיון דפרנסה שמין באב לדעת האב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבתו גם ממטלטלין אם כן יש לה עשור נכסים מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלין ואע"ג דאמר [ס"ט ע"ב] הילכתא ממקרקעי הן לכתובה הן למזונית הן לפרנסה היינו דווקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין במקרקעי בין במטלטלין ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין דעת האב לפחות פוחתין עכ"ה. וצריך לכתוב השטר אני פלוני מקנה מעכשיו לבנותי שיש להם חלק בקרקע פלוני או בספר פלוני לאחר מיתה ומכל נכסי כחלק אחד שיהיה לאחד מן הזכרים בשעת מיתה שאם לא היה כתוב כך לא היו נוטלות נכסים שיש להם בשעת מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח) האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] הבאים לאחר כך ובנכסים של עכשיו [וגם] היו זכרים יכולין לומר אבינו הרויח הממון מיום המתנה עד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך אם לא היה כתוב בשטר בנכסים שיהיה לו בשעת מיתה אינו מועיל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לשון התשבץ (דיני ממונות סי' תק"א). ב)0כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, לס"ג. (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ג)0כתב רבינו שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים ה"ה [כתובת] בנין דכרין שהרי מק' שם (כתובות דף נ"ב) ותגבה מן המטלטלין בזמן הזה ומתרץ ככתובתה שויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין כי גם בזמן הזה היה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין, ורבינו תם היה אומר כי אין אנו צריכין לתקנת הגאונים לעניין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתבינן אגב שלא לגבות מן הלקוחות ודווקא ללוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי [כ]בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה אבל מקבל במתנות בריא אינו מפקיע לדברי ר"י בר רבי' ברו', לס"ג (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ומביא ראיה מפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובה כיצד יצחק שלקח עבד מן השוק ושפחה ולהם בן ושחרר השפחה ונשאה וחזר וכתב כל נכסיו לבנ' וקא' עבדא כמטלטלי דמי והא מני ר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אלמ' דהמתנה שעשה לבנה אחר הכתובה לא מצי עקרא שעבוד כתובה אע"ג דעבדא כמטלטלין וליכא למימר דההיא מיירי במתנת ש"מ דההיא ודאי לא מפקעת כדאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן אל[מ]א דבמתנת ש"מ גביא כתובה הא ליכא למימר דלא מיירי במתנת ש"מ דהתם הא קיימא לן דאם עמד חוזר ואם מת כי האי גוונא לא מיירי הברייתא מדמוקמי לה אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה דר' מאיר לא פליג אלא מחיים כגון לגבי יבם דיבם במקום בעל קאי והוי כמחיים דבעל שהרי אינה מ[נ]ותקת מאישות המת אלא על ידי חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי לא חשיבי כמטלטלין דיתמי ורבנן פליגי וסברי דלא משתעבדי מטלטלי אליבייהו לכתובה ולפי שהיה קשה לו לומר שתהא סבר' דרבנן ור' מאיר תמוהה שר' מאיר מחשב' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטין דיתמי ולרבנן גריעי משאר שעבוד דאפילו מיניה לא גביא לכן פירש כן ונראין דבריו דאי חשבינן יבם לגבי כתובה (ביתמי) [כיתמי] מנין לו לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלין לכתובה אפילו מחיים בפרק האומר (קידושין דף ס"ה) לעניין גביית כתובה מן החבילה ובנדרים (דף ס"ה) פרק ר' אליעזר גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (כתובות פ"ו) דאמר לאיתתא מסלקינן בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' נ"ז) דאפילו לרבי מאיר דלאחר מיתה לא גביא כתובה ממטלטלין הילכך צריך לאוקומי ההיא דיש מוכר אביו במתנת בריא וכתובת אשה לר' מאיר כבעל חוב, ונמצא בשם רבי' חיים כהן דשום מתנה אינה מפקעת רק מכר או שעבוד דהשתא היכא דליכא פסידא למלוה כגון גבי אין נפרעין מנכסים משעבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית, בעי רב אחדבוי בגיטין בפרק הניזקין (דף נ') במתנה האיך אי כמוכר דמי או לא ולא איפשטא כ"ש הכא דלא נשויה כמכר והא דדייק ביש נוחלין (ב"ב קל"ג) השתא בירושה דאורייתא כו' מתנה דרבנן מבעיא מירושה לירושה דייק דמתנת ש"מ כירושה שוייה וכל שכן דירושה דרבנן לא מפקיע ומינה לא תידוק מידי למתנה דאורייתא דלעולם אימא לך דאינה מפקעת דמתנה קילא מירושה כדמוכח פרק נושאין (יבמות דף צ"ט), עכ"ל התשובה חוזרני ללשון סמ"ג ולדברי ר"י ב"ר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין דף מ"ח) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין ומקבל מתנה בכלל משועבדין הוא הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא. ולעיל בדיני כתובה מפורש פסק זה באורך.
<h2>דף עא:</h2>
כתב רבינו משה (הלכות אישות פ' י"ג ה' י"ד) האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להן כשאירע להם דבר ותלך לבית אביה [פעם] אחת ושנים בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם אלא אם אירע לה דבר חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו, וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אמך ואחיותיך (ואין זה) [ואיני] שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שהם מריעין ומצרין לי שומעין לה. האיש שאמר איני דר במדור הזה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכן צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כן שומעין לה, איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש כדתניא בתוספתא (כתובות פ' י"ב ה' י"א) אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציאה מכרך לכפר ולא מכפר לכרך אף באותה הארץ שיש דברים שישיבת הכרך טובה להן ויש דברים שישיבת הכפר טובה להן, לשון ס"ג (הלכות אישות לאוין סי' פ"א).
ורגיל לפסוק שאדם יכול לכוף אשתו ללכת עמו מאותו עיר שנשאה לעיר אחרת באותה מדינה אבל ממדינה למדינה לא כי מה שהספר אומר מנוה (הרע ליפה) היפה [לנוה הרע ומהרע ליפה] אינו יכול להוציאה רוצה לומר ממדינה למדינה. הגה"ה, לפי הנראה משמע דאפילו באותה מדינה קאמר וממדינה למדינה אפילו מיפה ליפה אין מוציאין וכן משמע הא דקאמר רבא מנוה רע לנוה יפה אין מוציאין אפילו באותה מדינה נמי קאמר ומדקיהיב טעמא לפי שנוה היפה בודק, עכ"ה, ל' תשב"ץ (שם סי' תנ"ח). כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה מדינה אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרעה ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה ליטפל ולבדוק עצמה בנוה יפה כדי שלא תהא קלה בעיניו (וכשרה) [וכעורה], ורש"י פירש בודק את הגוף לפי שבא מנוה רע שהוא שינוי וסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פירש בערוך (ערך בדק), וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים ובכל מקום מוציאה ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה [לארץ] לארץ ישראל כופין לעלות אפי' [מנוה] יפה לנוה רע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה רע לנוה היפה ואפילו מעיר שרובן גוים לעיר שרובן ישראל, אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן לה כתובה והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם וכן מירושלם, לס"ג (שם).
<h2>דף עח:</h2>
אין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס וכש(נ)כנסה כל הנכסים הידועים לה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואין לה יכולת למכור הפירות ואם מתה בחיי בעלה יורש הכל. ובאושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, פי' (דבלוקח הרי) [דכלוקח הוי] לומר אני לקחתי ראשון. ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירין ללקוחות במה דברים אמורים בנכסים ידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים ממדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים כר' שמעון שאומר כן בפרק האשה שנפלו (כתובות דף ע"ח).
<h2>דף עט.</h2>
בפרק האשה שנפלו (דף ע"ט) מוכיח שהאשה שרוצה שתבריח מקצת נכסיה מבעלה וכתבתם לאחרים קנאום אותם אחרים אלא אם כן כתבה קנה [מ]היום ולכשארצה אבל מברחת כל נכסיה לא קנו ואפילו לא כתבה כן וההברחה קיימת ואפילו שלא קנו הלוקחים לא קנה הבעל שעשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון (שם) ופסק ר"ת (שם תוספות ד"ה ועשאם) באדם המבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב שהשטר קיים וקנאם לוקח מאחר שאם לא קנאם לוקח שיחול השעבוד א"כ אין לומר שנתכוין להבריח מאחר שעל ידי כן אינו מוברח, הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בה קרקע אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ"א) שאין לבעל פירות במתנה זו, וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יאכל הבעל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות ממתנה זו, עכ"ל ס"ג (הלכות אישות לאוין סי' פ"א).
<h2>דף פד:</h2>
גרסינן בפרק אלמנה נזונת (שם דף צ"ו) א"ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא [ל]מזוני אבל לכתובה מפקינן מינה ואמר בר רב אשי גם בשניהם מה שתפסה תפסה פירש רבי' יהודה ב"ר נתן דדווק' בתפיסה דלאחר מיתה אבל תפסה מחיים אמר רבא בפרק הכותב (שם דף פ"ד) דמהניא אף לכתובה והואיל ורבא ורבינא בשיטה אחת פוסק בעל הלכות גדולות (הלכות כתובות) ורבינו משה (הלכות אישות פי"ח הי"א) כמותם, אמנם רבינו חננאל פסק כמר בר רב אשי (עיין שם בתוספות ד"ה והוא) וגם פירש דברי רבינא בתפיסה מחיים ודווקא למזונות מהניא אבל לכתובתה לא משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים (עיין דף צ"ו בתוספות ד"ה אלמנה).
<h2>דף פו.</h2>
עוד צוו חכמים להניח ממון להנשא בו הבת ושמין (בזה באב) [דעת האב] להגבות במטלטליןא) ועוד תקנו לגבות במטלטלין הכתובה ותנאי כתובה וגם פרנסהב) וכן שמעתי דין כתובות בנין דיכרין אך דין נכסים מועטין לא תקנוג). א)0וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין בדעתו כמה היה בלבו ליתן לפרנסה ונותנין לה והלכותיה מפורשין בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ח) ופירש רבינו חננאל (עיין שם דף נ' תוס' ד"ה ומאי) מה שאומרין שמין באב לגרע [כחה] ליתן לה פחות מעישור [נכסיו אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור] נכסים שחושבין אעבורי אחסנתא, ומניין אנו יודעין אומד דעתו מרעין ומיודעין ומשאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו בית דין דעתו אומדין ונותנין לה עשור נכסים לפרנסה, הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עשור נכסים [ושלאחריה עישור] ממה ששיירה ראשונה ושל אחריה ממה ששיירה שנייה ואם באו כולם להנשא כאחת אחר שנטלו זו אחר זו העשור ממה ששיירו שלפניהם חוזרות וחולקות כל העשורים בשוה, עשור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת גאונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי רבי' (שמעון) [שמשון] נגבית אף מן המטלטלין ויש לה לגבות עשור זה משכירות קרקע אף לפר"ח ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם (דף ס"ט) הבת בעשור הוה כבעל חוב של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומן הזבורית, והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי החובות מן הלקוחות, מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א). ולבת קטנה יש להם ליתן עישור נכסים דווקא מן הקרקעות ולא מן המטלטלין כיצד כגון שהניח להם אביהם ק' זקוקין קרקעות אפילו יש לו שוה אלף זקוקין במטלטלין לא יתנו אלא עשרה זקוקין שהן עשור נכסים של קרקעות דפרנסה אינו כתנאי כתובה — הגה"ה, ומיהו כיון דפרנסה שמין באב לדעת האב ואנו רואין דעת האב בכל יום שנותן נדוניא לבתו גם ממטלטלין אם כן יש לה עשור נכסים מכל הנכסים הן ממקרקעי הן ממטלטלין ואע"ג דאמר [ס"ט ע"ב] הילכתא ממקרקעי הן לכתובה הן למזונית הן לפרנסה היינו דווקא בימיהם אבל עכשיו תקנו הגאונים בין במקרקעי בין במטלטלין ואין להוסיף יותר מעשור נכסים אבל אם אומדין דעת האב לפחות פוחתין עכ"ה. וצריך לכתוב השטר אני פלוני מקנה מעכשיו לבנותי שיש להם חלק בקרקע פלוני או בספר פלוני לאחר מיתה ומכל נכסי כחלק אחד שיהיה לאחד מן הזכרים בשעת מיתה שאם לא היה כתוב כך לא היו נוטלות נכסים שיש להם בשעת מיתה כדאיתא פרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח) האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים [נוטלת כאחד מן הבנים] הבאים לאחר כך ובנכסים של עכשיו [וגם] היו זכרים יכולין לומר אבינו הרויח הממון מיום המתנה עד עתה ומה שהיה לו בשעת המתנה הפסיד לכך אם לא היה כתוב בשטר בנכסים שיהיה לו בשעת מיתה אינו מועיל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לשון התשבץ (דיני ממונות סי' תק"א). ב)0כדרך שתקנו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, לס"ג. (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ג)0כתב רבינו שמשון איש ירושלים שמאחר שכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים ה"ה [כתובת] בנין דכרין שהרי מק' שם (כתובות דף נ"ב) ותגבה מן המטלטלין בזמן הזה ומתרץ ככתובתה שויה רבנן וכן עישור נכסים ממטלטלין כי גם בזמן הזה היה רגיל כל אדם להשיא בתו ממטלטלין, ורבינו תם היה אומר כי אין אנו צריכין לתקנת הגאונים לעניין כתובה דאנן מטלטלי אגב מקרקעי מקנינן דאהני מאי דכתבינן בכתובה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין ודלא כאסמכתא לגבות מן המטלטלין אם הם בעין ואהני דלא כתבינן אגב שלא לגבות מן הלקוחות ודווקא ללוקח מפקיע כתובה מן המטלטלין דהוי [כ]בעל חוב מאוחר דקיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה אבל מקבל במתנות בריא אינו מפקיע לדברי ר"י בר רבי' ברו', לס"ג (הלכות גרושין עשין סי' מ"ח). ומביא ראיה מפ' נושאין [יבמות צ"ט ע"א] יש מוכר לאביו להגבות לאמו כתובה כיצד יצחק שלקח עבד מן השוק ושפחה ולהם בן ושחרר השפחה ונשאה וחזר וכתב כל נכסיו לבנ' וקא' עבדא כמטלטלי דמי והא מני ר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה אלמ' דהמתנה שעשה לבנה אחר הכתובה לא מצי עקרא שעבוד כתובה אע"ג דעבדא כמטלטלין וליכא למימר דההיא מיירי במתנת ש"מ דההיא ודאי לא מפקעת כדאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן אל[מ]א דבמתנת ש"מ גביא כתובה הא ליכא למימר דלא מיירי במתנת ש"מ דהתם הא קיימא לן דאם עמד חוזר ואם מת כי האי גוונא לא מיירי הברייתא מדמוקמי לה אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה דר' מאיר לא פליג אלא מחיים כגון לגבי יבם דיבם במקום בעל קאי והוי כמחיים דבעל שהרי אינה מ[נ]ותקת מאישות המת אלא על ידי חליצת היבם או גיטו או מיתתו ולהכי לא חשיבי כמטלטלין דיתמי ורבנן פליגי וסברי דלא משתעבדי מטלטלי אליבייהו לכתובה ולפי שהיה קשה לו לומר שתהא סבר' דרבנן ור' מאיר תמוהה שר' מאיר מחשב' יותר משאר שעבוד שגובה ממטלטין דיתמי ולרבנן גריעי משאר שעבוד דאפילו מיניה לא גביא לכן פירש כן ונראין דבריו דאי חשבינן יבם לגבי כתובה (ביתמי) [כיתמי] מנין לו לתלמוד דלרבנן לא משתעבדי מטלטלין לכתובה אפילו מחיים בפרק האומר (קידושין דף ס"ה) לעניין גביית כתובה מן החבילה ובנדרים (דף ס"ה) פרק ר' אליעזר גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך ובהכותב (כתובות פ"ו) דאמר לאיתתא מסלקינן בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' נ"ז) דאפילו לרבי מאיר דלאחר מיתה לא גביא כתובה ממטלטלין הילכך צריך לאוקומי ההיא דיש מוכר אביו במתנת בריא וכתובת אשה לר' מאיר כבעל חוב, ונמצא בשם רבי' חיים כהן דשום מתנה אינה מפקעת רק מכר או שעבוד דהשתא היכא דליכא פסידא למלוה כגון גבי אין נפרעין מנכסים משעבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית, בעי רב אחדבוי בגיטין בפרק הניזקין (דף נ') במתנה האיך אי כמוכר דמי או לא ולא איפשטא כ"ש הכא דלא נשויה כמכר והא דדייק ביש נוחלין (ב"ב קל"ג) השתא בירושה דאורייתא כו' מתנה דרבנן מבעיא מירושה לירושה דייק דמתנת ש"מ כירושה שוייה וכל שכן דירושה דרבנן לא מפקיע ומינה לא תידוק מידי למתנה דאורייתא דלעולם אימא לך דאינה מפקעת דמתנה קילא מירושה כדמוכח פרק נושאין (יבמות דף צ"ט), עכ"ל התשובה חוזרני ללשון סמ"ג ולדברי ר"י ב"ר שמואל מפקיע כמו מכר ונותן טעם שהרי מקבל מתנת בריא אלים מירושה דאורייתא דתנן (גיטין דף מ"ח) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין ומקבל מתנה בכלל משועבדין הוא הילכך דילמא כי תקנו הגאונים לגבות כתובה ממטלטלין הני מילי מירושה אבל לא ממקבל מתנת בריא אבל מקבל מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן אינה מפקעת בקל וחומר מירושה דאורייתא. ולעיל בדיני כתובה מפורש פסק זה באורך.
<h2>דף פז.</h2>
פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד, ואין הבנות נשבעות. המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת אירוסין כדמסיק בפרק נערה (שם דף נ"ג) שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה ואינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים. עוד שם נישאת הבת ומאנה או נתגרשה או נתארמלה אפילו היא שומרת [יבם] הואיל וחזרה לבית אביה ועוד לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס.
<h2>דף צה:</h2>
וכשם שניזונת בחייו כך ניזונת לאחר מיתתו עד שתתבע כל כתובתה בבית דיןא) או עד שתתפייס לינשאב). א)0אבל אם שמרה קצת מכתובה אפילו מן התוספות לא אבדה מזונותיה ורב עביד עובד' כרבי מאיר דאמר כך, לשון תו'. ב)0בשם ר"י מקורביל דאלמנה שלא תבעה ולא נשבעה על כתובת' בן שלה יכול ליקח מה שיש לה בלא רשותה כל זמן שלא נשבעה, ל' תו'. וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי והוא שתאמר פה (תגר) [תגבה] (תקנה) חובך אין לה מזונות מן היורשין אבל אם (מסיק) מכרה מקצתה יש לה מזונות. עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א).
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ה) מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה, לס"ג (לאוין סי' פ"א). אשה שמתה ולא רצה בעלה לקוברה ובאו אחרים וקברוה משלהם ואמר הבעל כי זה כמו פורע חובו של חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי ואומר רבי' יחיאל מפריש דאין זה כמו פורע חובו דפורע חובו אפשר לפייסו כאהבים אבל זה מחוייב גמור מתקנת חכמים דקבורתה תחת כתובתה אבל אם נתנו בגד האשה לצדקה בלא רשות הבעל אינה צדקה ויכול הבעל למכרם אם רוצה ולשלם לקבורתה, עכ"ל תו'. ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה וחייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל. וא"ר יוסי ב"ר חנינא בפרק אלמנה (שם דף צ"ו) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ורגליו שעושה לבעלה ואינה עושה ליורשים. אמר שמואל (שם) מציאת האלמנה ופירות שהכניסה לבעלה לעצמה ואין ליורש בהן כלום שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (שם דף נ"ב) אין להן פירות והנכסים עצמן שהן נדוניאתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהן דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשי' יורשין נדוניאתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל, עכ"ל ס"ג (שם).
דין דאשה אחת נהרגת ומת בעלה קודם ולא נשבעה על כתובתה [ויש קרובים לבעל] ויש קרובים לאשה נכסים בחזקת יתמי דהיינו יורשי הבעל ואם כן כל הנכסים יהיו בחזקת יורשי הבעל ואפילו הם בחזקת יורשי האשה [עד שיביאו יורשי האשה] ראיה שנשבעה על כתובתה ואז יקחו יורשיה עד כדי כתובתה והשאר יקחו יורשי הבעל, עכ"ל תו'.
<h2>דף צו.</h2>
גרסינן בפרק אלמנה נזונת (שם דף צ"ו) א"ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא [ל]מזוני אבל לכתובה מפקינן מינה ואמר בר רב אשי גם בשניהם מה שתפסה תפסה פירש רבי' יהודה ב"ר נתן דדווק' בתפיסה דלאחר מיתה אבל תפסה מחיים אמר רבא בפרק הכותב (שם דף פ"ד) דמהניא אף לכתובה והואיל ורבא ורבינא בשיטה אחת פוסק בעל הלכות גדולות (הלכות כתובות) ורבינו משה (הלכות אישות פי"ח הי"א) כמותם, אמנם רבינו חננאל פסק כמר בר רב אשי (עיין שם בתוספות ד"ה והוא) וגם פירש דברי רבינא בתפיסה מחיים ודווקא למזונות מהניא אבל לכתובתה לא משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים (עיין דף צ"ו בתוספות ד"ה אלמנה).
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ו) אלמנה ענייה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה ג' שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה ואם שהתה פחות מזה אפילו יום אחד לא ויתרה אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו. עוד תני לוי בפרק אלמנה ניזונת (שם) אלמנה שתבעה מזונות מן היורשין הם אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומין להביא ראיה או תשבע שבועת הסת ותטול משנשאת עליה להביא ראיה או ישבעו היורשין היסת שנתנו, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי' פ"א).
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות הורו הגאונים ורבותינו של רבינו משה (הלכ' אישות פי"ח הי"ט) שאין לה מזונות מבית דין עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה.
<h2>דף קב:</h2>
וכופין האב ליתן מזונות לבן אצל אמו עד שש שניםא) מכאן ואילך אם האב עשיר כופין אותו לזונו בביתו ואם לאו הקהל זנין אותוב). ובכלל לאו זה כתוב כסות ועונה. א)0ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, לס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0הגרושה אין לה מזונות ואע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן הוא לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהן אבל מעוברת אין לה כלום והבת אין מפרישין מאצל אמה לעולם אם רצתה האם כדמסיק בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב) ואפילו לאחר שש כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהיו הבנים (אצלו) אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת (אותה) [אותם] לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב (והיא מטפלת) [והם מטפלין] בהם, עכ"ל ס"ג (שם). מי שפסק עם חבירו לזונו ב' שנים או ג' ובתוך הזמן אירע לו דבר שנצטרך לילך למקום אחר כשיחזור חייב הזן אותו לשלם לו דמי מזונות ואם פסק עמו במעות ינכה לו כפי מעותיו אבל אם אינו יודע לומר סברא חשובה מפני מה הלך חוץ לא יתן לו אלא לפי ברכ' הבית אבל לא דמי מזונות לאדם אחד לבדו דעולה יותר הרבה, עכ"ל תו'.
<h2>דף קג.</h2>
כתב רבינו משה (הלכות אישות פ' י"ג ה' י"ד) האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להן כשאירע להם דבר ותלך לבית אביה [פעם] אחת ושנים בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם אלא אם אירע לה דבר חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו, וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אמך ואחיותיך (ואין זה) [ואיני] שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שהם מריעין ומצרין לי שומעין לה. האיש שאמר איני דר במדור הזה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכן צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כן שומעין לה, איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש כדתניא בתוספתא (כתובות פ' י"ב ה' י"א) אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציאה מכרך לכפר ולא מכפר לכרך אף באותה הארץ שיש דברים שישיבת הכרך טובה להן ויש דברים שישיבת הכפר טובה להן, לשון ס"ג (הלכות אישות לאוין סי' פ"א).
ורגיל לפסוק שאדם יכול לכוף אשתו ללכת עמו מאותו עיר שנשאה לעיר אחרת באותה מדינה אבל ממדינה למדינה לא כי מה שהספר אומר מנוה (הרע ליפה) היפה [לנוה הרע ומהרע ליפה] אינו יכול להוציאה רוצה לומר ממדינה למדינה. הגה"ה, לפי הנראה משמע דאפילו באותה מדינה קאמר וממדינה למדינה אפילו מיפה ליפה אין מוציאין וכן משמע הא דקאמר רבא מנוה רע לנוה יפה אין מוציאין אפילו באותה מדינה נמי קאמר ומדקיהיב טעמא לפי שנוה היפה בודק, עכ"ה, ל' תשב"ץ (שם סי' תנ"ח). כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה מדינה אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרעה ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה ליטפל ולבדוק עצמה בנוה יפה כדי שלא תהא קלה בעיניו (וכשרה) [וכעורה], ורש"י פירש בודק את הגוף לפי שבא מנוה רע שהוא שינוי וסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פירש בערוך (ערך בדק), וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים ובכל מקום מוציאה ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה [לארץ] לארץ ישראל כופין לעלות אפי' [מנוה] יפה לנוה רע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה רע לנוה היפה ואפילו מעיר שרובן גוים לעיר שרובן ישראל, אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן לה כתובה והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם וכן מירושלם, לס"ג (שם).
ומשתמשת בכרים וכסות כדרך שהיתה משתמשת בהן בחייו במדור ובכל דברא) ואם רצתה לילך לבית אביה אין נותנין לה מזונות אלא לפי ברכת הביתב) ואם יש טעםג) שומעין לה. א)0ובכלים ובעבדים ובשפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה ותניא שם בפרק הנושא (כתובות דף ק"ג) נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו ואם אמרה הניחו לי ואני אבנהו אין שומעין לה וכן לא תחזק בדקו ולא טוחה אותו לפי שבעיא היא ולא איפשטא אלא תשב כמו שהוא או תצא ואמר רב נחמן (שם) ויורשים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום, נפל הבית או שלא היה לבעל בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה וכן אם היה כבוד בעלה גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו לפי שעולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה, עכ"ל ס"ג (לאוין סי' פ"א). ב)0כמו ששנינו פרק הנושא (שם) ברכת הבית ברובה כיצד חמשה שהיו מזונות כל אחד מהם קב כשיאכל לבדו אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בערוב מספיק להם ד' קבים והוא הדין לשאר צרכי הבית, עכ"ל ס"ג (שם). ורבינו חננאל פירש (כתובות דף ק"ג תוספות ד"ה ברכת) ברכת הבית ברובה כגון נר לאחד נר למאה וכיוצא בזה, עכ"ל. ג)0פי' שהיא טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, עכ"ל (ס"ג שם).
<h2>דף קז.</h2>
בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ז) מי שהלך למדינת הים ובאת אשתו לבית דין לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה מזונות חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה ואין מחשיבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצאה שעשתה הרי אילו שלו וכן אם לא עמדה בבית דין אם מכרה לעצמה לצורך מזונותיה מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה כחנין שאומר כן (שם דף ק"ה) עד שיבא בעלה שיאמר פסקתי לה מזונותיה שאומר שם שהוא נאמן ומפרש ר"י (שם דף ק"ז ד"ה ואם) שנאמן להשביעה פי' להצריכה שבועה אבל לא להוציא מיד הקונה שאם לא כן לא תמצא מי שילוה להא) ואז מגלגלין עליה שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה בלבד וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות אבל יתר על שש לאב). א)0וכן אם באתה לגבות כתובה לאחר מיתתו, עכ"ל. ב)0פי' אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמיד וכן אומר שם בכתובות (דף מ"ח) שמי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו בני ו' או פחות ומפרנסין אותן, ל' ס"ג (לאוין סי' פ"א).
אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשין ויתבעוה אם מצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותן ואם לאו הולכין לדרכן. ונראה לרבינו משה (הלכ' אישות פי"ח הכ"ב) שאם היו היורשים קטנים בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מזונות על מעשה ידיה. אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכן הדין במזון הבנות שמא מחלה כתובתה או משכנה אותה או מכרה ואע"פ שלא טען היורש אנו טוענין לו ואומרים לה הביאי כתובתך והשבעי וטלי מזונות אלא אם כן אין דרכן לכתוב כתובה, ויש מרבותינו מצרפת חולקין על זה מההיא דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום (ב"מ דף י"ז).
<h2>דף קז:</h2>
שלא למנוע שאר דכתיב (שמות כ"א) שארה כסותה ועונתה וגו' שארה פי' מזונות. מתוך שיטת התלמוד (כתובות דף מ"ז) למדנו שכל תנא (הד) הזהיר בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה (עיין כתובות דף ס"ה) אם כן עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינונית של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לה כחולה וכגרגרנית ומאותו מאכל שרגילים בני אדם של אותה העיר לאכול, וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום ששותות הנשים יין באותו מקום, ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום. ואומר שם התלמוד (דף ס"ד) שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון כיבוס נשים ומרחץ ואם היתה מנקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ואמר ר' יהושע בן לוי נותנין לה יין שהיין יפה לחלבא). ורבינו אליהו (שם דף ס"ג תוספות ד"ה באומר) היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרנס אשתו כמו שכתוב בספר הכתובה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנסב). ומה שאמרנו מזונות וכסות זהו דווקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. כתב רבינו משה ז"ל (הלכות אישות פי"ב הי"א) למי שהיה עני ביותר ואינו יכול להספיק לה אפילו לחם כופין אותו להוציאה ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתןג). א)0ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגורה למתניה ומנעלים לרגליה, עכ"ל ס"ג (ל"ת סי פ"א). מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד שחופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד בפחות בכל הרדידים ואם היה עשיר נותן לה רדיד לפי עשרו כדי שתצא לבית האובל או לבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כן עושין לה שאינה בבית הסוהר שלא תצא ושלא תבא אבל גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת או פעמיים בחדש כפי הצורך שאין יופי לאשה אלא לישב בביתה, לשון מיימון (הלכות אישות פי"ג ה' י"א). ונותן לה בגדים מנ' זוז לשנה זוזי מדינה שזוז צורי שוה שמונה מהם ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה והשחקים שהן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהן בימי נידותה, עכ"ל ס"ג (שם). ב)0ובכל עניין בין שהוא עני בין שהוא עשיר אין יכול למכור בגדי אשתו ואף לא למשכנם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק ק"ב) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ומדקאמר אין לו משמע בכל עניין ואם משכנה בגדיה בשביל מזונותיה הבעל חייב לפדותם אם לא שאמר פסקתי לך מזונות ממקום אחר נאמן בשבועתו ואינו חייב לפדותם ומה שיש בכתובות (דף ק"ז) הלך אחד במדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על הקרן הצבי ר"ל שאמר אני מלוה לבעליך והוא יפרע לי בטוב אבל אם אמר אני מלוה לך ואת תפרעי לי (או) [אז] הבעל חייב לפרוע אם לא שנשבע שהניח לה מעות למזונותיה אבל אם לא נשבע חייב לפרוע כי המלוה יתבע לאשה ו[ה]אשה תתבע לבעלה והני מילי כשלותה שלא בבית דין אבל אם לותה בבית דין אין יכול לומר ספקתי לך [מזונות] וצריך לפרוע בכל ענין כדאיתא לשם (דף ק"ז) שמקשה הממאנת וכו' אין לה מזונות ומשנה שלותה בבית דין ומקשה הספר השתא הוא בעי לגרשה ויש לה מזונות אל[מ]א דוקא זאת אינו חייב במזונותיה לפרוע מה שלותה בבית דין משום [שרוצה] לגרשה אבל אחרת שאינה רוצה לגרשה (אינו) חייב לפרוע מה שלותה בבית דין. הגה"ה (שם) יש אומרים [לא] יפרע הבעל אלא אם כן לותה בבית דין והיינו דוקא כשאין המפרנס מוחזק משל הבעל אבל אם מוחזק הוא אין צריך פסק דין, עכ"ה לשון תשב"ץ (סי תנ"ט). ג)0בשם ר"י מקורביל נמצא כי נהגו איש להשכיר ולכופו עבור מזונות אשתו ואם לא יספיק והיא תמצא מלוים שילוו לה בפני בית דין יפרעם האיש כשתשיג ידו מלבד פרנסתו ומחייתו ובלבד שתהא היא נוהגת עמו כדין וכשורה ואיכא קצת לדמויי להא דעולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות ס"א ע"א] ולהא דבזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים [שם ק"ח ע"ב] רוצה לומר דכל שכן שיש לדחותו עבור אשתו ולהניח בידה הנכסים אם הן מועטין שאינם יכולים להספיק שניהם לפי ראיית חכמים אך שיש להתבונן לעשות לאשה לפי דרכה אם דרכה לחזור ולהשתכר או אם דרכה לישב בביתה בכבוד לפי ראות חכמי הדור, עכ"ל תו' (עיין בתשבץ סימן תנ"ט). בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שאוכל עמה מלילי שבת ללילי שבת. עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הי"ב).
הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה בעלה חייב לשלם יש מפרשים שצריכה שתלוה בבית דין ויש מפרשים אפילו שלא בבי"ד וכן משמע מתוך פרש"יא). א)0בפרק אחרון דכתובות (דף ק"ז) גבי דברי חנן שאומר עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אם יבא הבעל אינו חייב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו והניח מעותיו על קרן הצבי — ורש"י פירש (דאין) דווקא כשפרנס אותה בביתו אבל אם הלוה (לו) [לה] מעות בדרך הלואה (ופרנסו) [ופרנסה] עצמה חייב לשלם, לשון עץ חיים — מפני שלא צוהו לזונה והיא לא לותה ממנו [אבל אם לותה ממנו] ישלם וכדאמר' התם כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומאנה אינו משלם דמשמע הא [אם] לא מאנה ישלם, אמנם מקצת רבותינו בצרפת בשם ר"ת נוהגין להצריך שתלוה האשה בבית דין, לשון ס"ג (לאוין סי' פ"א) [עיין דף ק"ח תו' ד"ה הא) מהא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף ק"ז) מי שהלך בעלה למדינת הים והיא תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי (קיימו) [קדמו] בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו, עכ"ל (שם). ויש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה עד שיהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואם לא תוציא שטר כתובתה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו כתובתה (מבעלה) שאין לה מזונות כמו שיתבאר ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקה שלא נטלה ולא מחלה ואין מצריכין אותה להביא כתובתה ודעתי נוטה לזה (כמי) [במי] שהלך בעלה הואיל ויש לה מזונות מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא כתובתה מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים ועוד מפני שנזונת מנכסי היתומים היורשין ולעולם טוענין ליורש, הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בבית דין ונתנו לה או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות [הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה, לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא הוא אומר הנחתי] והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת שהניח לה ונפטר וישאר החוב עליה, מכרה מטלטלין ואמרה במזונות מכרתי והוא טוען ואומר מזונות הנחתי נשבעת שבועה היסת שלא הניח, הרי שלא תבעה ולא מכרה ולא לותה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה אין לה כלום, עכ"ל המיימון (הלכות אישות פי"ב הל' י"ז—כ"ב), אמרינן בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ו) ור"ח הביאו בפרק נערה (כתובות מ"ז) גרסינן ובקבורתה תניא לא רצה הבעל לקוברה קוברה האב ומוציא ממנו בדין ר' יוסי אומר בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא מושלכת לכלבים למזונות בין אב בין אחר אינו גובה, כמו שאמרנו לעניין המזונות כן הדין לעניין הבגדים הכל לפי המקום ולפי המנהג שהרי יש מקומות שהבגדים יקרים הרבה ויש מקומות שהם בזול אלא העיקר שסומכין עליו הוא שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויין לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל בעלת הבית שם באותה מדינה. וכל יש לו מזונות על האיש בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי בית וכסות ומדור.
מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ה) מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה, לס"ג (לאוין סי' פ"א). אשה שמתה ולא רצה בעלה לקוברה ובאו אחרים וקברוה משלהם ואמר הבעל כי זה כמו פורע חובו של חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי ואומר רבי' יחיאל מפריש דאין זה כמו פורע חובו דפורע חובו אפשר לפייסו כאהבים אבל זה מחוייב גמור מתקנת חכמים דקבורתה תחת כתובתה אבל אם נתנו בגד האשה לצדקה בלא רשות הבעל אינה צדקה ויכול הבעל למכרם אם רוצה ולשלם לקבורתה, עכ"ל תו'. ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה וחייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל. וא"ר יוסי ב"ר חנינא בפרק אלמנה (שם דף צ"ו) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ורגליו שעושה לבעלה ואינה עושה ליורשים. אמר שמואל (שם) מציאת האלמנה ופירות שהכניסה לבעלה לעצמה ואין ליורש בהן כלום שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (שם דף נ"ב) אין להן פירות והנכסים עצמן שהן נדוניאתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהן דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמותר לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשי' יורשין נדוניאתה אע"פ שהיא נכסי צאן ברזל ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל, עכ"ל ס"ג (שם).
דין דאשה אחת נהרגת ומת בעלה קודם ולא נשבעה על כתובתה [ויש קרובים לבעל] ויש קרובים לאשה נכסים בחזקת יתמי דהיינו יורשי הבעל ואם כן כל הנכסים יהיו בחזקת יורשי הבעל ואפילו הם בחזקת יורשי האשה [עד שיביאו יורשי האשה] ראיה שנשבעה על כתובתה ואז יקחו יורשיה עד כדי כתובתה והשאר יקחו יורשי הבעל, עכ"ל תו'.
<h2>דף קי:</h2>
כתב רבינו משה (הלכות אישות פ' י"ג ה' י"ד) האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהיה היא הולכת להן כשאירע להם דבר ותלך לבית אביה [פעם] אחת ושנים בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם אלא אם אירע לה דבר חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו, וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אמך ואחיותיך (ואין זה) [ואיני] שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שהם מריעין ומצרין לי שומעין לה. האיש שאמר איני דר במדור הזה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכן צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כן שומעין לה, איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש כדתניא בתוספתא (כתובות פ' י"ב ה' י"א) אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציאה מכרך לכפר ולא מכפר לכרך אף באותה הארץ שיש דברים שישיבת הכרך טובה להן ויש דברים שישיבת הכפר טובה להן, לשון ס"ג (הלכות אישות לאוין סי' פ"א).
ורגיל לפסוק שאדם יכול לכוף אשתו ללכת עמו מאותו עיר שנשאה לעיר אחרת באותה מדינה אבל ממדינה למדינה לא כי מה שהספר אומר מנוה (הרע ליפה) היפה [לנוה הרע ומהרע ליפה] אינו יכול להוציאה רוצה לומר ממדינה למדינה. הגה"ה, לפי הנראה משמע דאפילו באותה מדינה קאמר וממדינה למדינה אפילו מיפה ליפה אין מוציאין וכן משמע הא דקאמר רבא מנוה רע לנוה יפה אין מוציאין אפילו באותה מדינה נמי קאמר ומדקיהיב טעמא לפי שנוה היפה בודק, עכ"ה, ל' תשב"ץ (שם סי' תנ"ח). כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה מדינה אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרעה ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה ליטפל ולבדוק עצמה בנוה יפה כדי שלא תהא קלה בעיניו (וכשרה) [וכעורה], ורש"י פירש בודק את הגוף לפי שבא מנוה רע שהוא שינוי וסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פירש בערוך (ערך בדק), וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים ובכל מקום מוציאה ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה [לארץ] לארץ ישראל כופין לעלות אפי' [מנוה] יפה לנוה רע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה רע לנוה היפה ואפילו מעיר שרובן גוים לעיר שרובן ישראל, אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן לה כתובה והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם וכן מירושלם, לס"ג (שם).
